אש בין ערביים

 
נשים בשחור מבשלות קציצות | אודות שני ימים ולילה

ד"ר איסר ויינשטוק, הרופא הזמני של קיבוץ גבולות, הודיע לחבר יוסף רבינוביץ' בפנים חמורות-סבר כי אם לא יחולץ התינוק מרחם אמו חרף התאריך המוקדם, יאלץ לבחור בין אשתו, קטיה רבינוביץ', שסבלה מהרעלת-הריון חמורה, ובין בנו שטרם ראה עולם. במשקל קילו אחד ומאה גרם נולד דניאל, כמו שקית סוכר, בחודש השביעי. יוסף היה הראשון לראות את הרך הנולד ומיד זיהה בהתרגשות את השושלת המשפחתית בדמות כתם-לידה בצורת ארץ-ישראל על כף רגלו השמאלית. בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה היה רק אינקובטור אחד בכל איזור הדרום ודניאל הקט היה אורח הכבוד בו. בעת המצור ד"ר ויינשטוק גוייס לחטיבת הנגב כדי לשמש שם רופא חטיבתי, והפקיר בעוונותיו את דניאל להצלות בחום האינקובטור.

שנות החמישים עברו על יוסף במאפייה, לילות כימים. עם רדת הערב, היה שורף יוסף כיכר לחם אחד במאפייה במזיד, לזכר אותו אירוע נורא. כל מכריו, שנמנעו מלהזכיר את ד"ר ויינשטוק בן-הבליעל והאסון שגרם למשפחה, הפצירו בו שינסה להביא עם קטיה ילדים נוספים, אך יוסף לא שעה להם. כמה פעמים ביקשה קטיה מיוסף שיעבוד שעות מועטות יותר וישהה במחיצתה, אך לשווא. בכל פעם שראה יוסף את פניה של קטיה, נזכר בדניאל חסר האונים ולא יכול שלא לחוש את קרביו מתהפכים בבטנו. גם בחדר האוכל חדל לבקר והסתפק בלחם מהאפייה, שכן בכל פעם שראה את מפת ארץ-ישראל בחדר האוכל נזכר באותו כתם-לידה. אט אט הלך והסתגר ותושבי הקיבוץ החדשים שהצטרפו עם השנים חשבו אותו לאילם. גם כשהלכה קטיה לעולמה עקב מחוש בלתי מוסבר בראשה לאחר שש שנים, לא אמר עליה אף לא דבר הספד אחד.

בערב ההוקרה לפועלו בן שלושים השנה שנערך עקב סגירת המאפייה והפיכתה למלוניות, לא הרבה המזכיר בשבחו של יוסף, שנחשב היה לתמהוני של הקיבוץ, אחד שהצעירים אינם ששים לקרבתו, לרבות המזכיר שנמנה עמם. בכל זאת קיבל יוסף אות הוקרה: עובד יעיל ומצטיין שעושה מלאכה איכותית עבור המשק. בשל כך המזכיר ביקש מיוסף להיות ראש מפעל הפלסטיק החדש והלה הנהן בהסכמה ללא הגה. יוסף התקין מחוץ לחדרו את התנור הישן מהמאפייה, שם המשיך לשרוף כיכר אחד עם רדת הערב לזכרו של דניאל. בלתי אפשרי היה להקל-ראש באותו רגע דרמטי בשנת אלף תשע מאות תשעים ושש: הפגישה הבלתי מתוכננת על השביל בדרך לצרכנייה בין יוסף לבין צעיר, עובד חדש מן החוץ, שנעל סנדלים החושפות כתם לידה בצורת ארץ ישראל על רגלו השמאלית היתה עוצמתית מאד עבור יוסף וגרמה לו ליפול למשכב למספר ימים. כדי להזים את חרושת השמועות אודות מצבו הבריאותי, מיהר לחזור ולנהל את מפעל הפלסטיק למרות שחש כי דבר מה השתנה בלבבו לעד. הצעיר הוא דוד, סופר צעיר בן עשרים ושש, שהגיע על מנת להתנדב לתקופה קצרה במרכז הקהילתי "מכסיקו" שבקיבוץ. גם דוד לא שעה לחדר האוכל לעיתים קרובות, אם כי ממניעים שונים משל יוסף.

שנה שלמה אחז יוסף את סודו הגדול: החשד שדוד מחזיק בנשמתו של דניאל לא הרפה. למשך שעה בכל יום התאמן יוסף מול הראי על הניסוח המדוייק, ובוקר אחד גמר אומר בלבו להתוודות בפני הסופר הצעיר על חשדותיו, אותם קיווה לאשש. כשנקש על דלתו של דוד בשעת בין-ערביים קיצית, התחרט ברגע האחרון והסתלק מאחוריי אחד העצים. באמתלא של חלוקת לחם ליונים, המשיך לשבת על הספסל הסמוך לחדרו של דוד כל יום, מחכה לשעת כושר, אך בכל פעם מצא עצמו מתחרט ברגע האחרון עקב חשש שמא נטרפה עליו דעתו, שמא יחשבו אותו כולם לכסיל אף גדול ממה שחשבוהו כעת. בני הקיבוץ, שהבחינו במנהגו החדש של יוסף, הילכו רכיל על נטיותיו המיניות. כאשר ערך דוד את השקת ספרו החדש בחדר האוכל העוסק בחייו כמתנדב ב"מכסיקו", אזר יוסף אומץ וביקש מדוד, במילים, אם יסכים להעלות את סיפור חייו על הכתב ובכך קיווה שיצליח לרמוז ברורות את המיית-לבו. דוד לא התחייב ואמר בנימוס שיחשוב על כך, כמנהגם של סופרים צעירים בני-דורו. בבוקר השלישי לחודש ינואר אלף תשע מאות תשעים ותשע, ניסה יוסף לחלץ את שרוול מעילו שנלכד מדלת הקמין בעת טקס שריפת הלחם היומית. יכול היה לשלוף עצמו ולתת למעיל להישמד, אולם לא כך היה אופיו: מעיל אחד היה לו ועליו שמר באדיקות משחר-נעוריו. הוא לא מאלו שהרימו ידיים. קריאותיו לעזרה עלו בתוהו, שכן איש מבני הקיבוץ לא זיהה את קולו שלא נשמע בציבור המשק זה שנים. בהלוויה, אליה הגיעו רק חברים ספורים, ספד לו דוד ואמר: "איש צנוע וממעט במילים היה. לעיתים הרגשתי כמו בן ליוסף...".

קומפוזיציה, עריכה, הפקה ומיקס: שני ברונר.

בימוי מוסיקלי, הפקה, ציור וכתיבה: דן אלון.

קריין: אלכס אנסקי.

הפקה: שני ברונר ודן אלון.

נגינה: פסנתר, בס, מלודיקה, סינתיסייזר – שני ברונר. תופים – דן אלון. בס – שימי חביב. כלי מיתר - תהילה מצ'דו וארזה רוסט.

תודות: גרוב מיוזיק סנטר על הקלטת התופים, מרום כלי נגינה על המצילות.

תודה לשמעון ומרים אלון, נועם נאומובסקי, ג'ואנה ג'ניה, סיגלית ברונר, קלים ליטמן, פאב לגנסקי בנתניה.